^א אולי צ״ל: כיון דבכהאי גוונא.

^ב עיין במחנה אפרים הל׳ ריבית סי׳ יא שכתב דנחלקו הראשונים בביאור סוגין דמקודשת מדין ערב, דלדעת הרמב״ם בהל׳ אישות פ״ה הכ״א הרשב״א והריטב״א הטעם דמקודשת משום דיש לה הנאה שנתן על פיה וההיא הנאה הוי שוה פרוטה ומקודשת בה, ולדעת המהר״מ מרוטנברג [הובא מרדכי ב״מ סי׳ שכז] והטור יו״ד סי׳ קסח ס״א הטעם דמקודשת הוא משום דחשיב כאילו הגיע אותו מנה לידה, יע״ש מש״כ עוד בכל זה. ועיין בפני יהושע שתמה על הרשב״א והריטב״א דא״כ אמאי צריך לדין ערב דפשיטא בכל הסוגיא דאם יש הנאה ששוה פרוטה מקודשת, ועוד דבערב אפילו בלא הנאה משתעבד, ולכך מסיק שבאמת עיקר הקדושין הם בגוף המנה. וכ״כ בחדושי מרן רי״ז הלוי (במכתבים בסוף הספר) מה״ט דגם להרמב״ם הקדושין הם בגוף המנה, אלא שהוסיף שמקודשת בהנאת מתנה זו ומשום דאזיל לשיטתו דסובר דבקדושין בעינן כסף שיש בו הנאה, וכמ״ש באבני מלואים סי׳ כח סקט״ז, ולפי״ז אין כאן מחלוקת כלל. ועכ״פ בלשון רבינו משמע נמי דהקדושין הם בגוף המנה.

^ג עיין להלן בהערה 30 מה שנתבאר בזה.

^ד צ״ב אמאי בעינן הך אמירה שיאמר הרי הוא לעצמו, דהא עיקר השחרור בכה״ג הוא ע״י כסף, א״כ לכאורה לא נצטרך שום אמירה. והנה לענין קדושין מדין עבד כנעני מבואר ברמב״ם (אישות פ״ה הכ״ב) דבעינן שיחזור הבעל ויאמר לאשה הרי את מקודשת לי בהנאה הבאה ליך בגללי, ויעוין ברשב״א בסוגין דהביא דברי הרמב״ם ותמה עליהם וז״ל, ואיני יודע מי דחקו ע״ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש, אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון כפירושן של ראשונים ז״ל, עכ״ל, וצ״ב אם מוכח מדבריו דבעבד כנעני ממש ניחא ליה דניבעי באמת אמירה שיאמר הרי אתה לעצמך. ועיין באחרונים שהאריכו טובא בביאור דברי הרשב״א האלו.

^ה ברשב״א הביא דברי רבינו וגרס בדבריו כן, ׳ואזל וקדשה מדילי׳ מיקדשה׳, וכצ״ל.

^ו וכן הביא העיטור (אות ק׳ קדושין עו, א) כל פיסקא זו מ׳וקבלנו מרבותינו׳ עד כאן בשם רבינו. אמנם העיטור גופיה כתב דאפילו לא ארצי קמיה קודם הקדושין, אלא נתרצה אח״כ מקודשת, ועיין ברשב״א שחלק עליו. ועיין עוד ברש״י ד״ה הילך מנה שכתב דהוא שלוחו אלא שמקדשה משלו, והרא״ש (סימן ו) כתב דגם אם לא היה שלוחו אלא שאמר המקדש אח״כ הרי את מקודשת לי במעות שנתן פלוני בשבילי יע״ש, וכ״כ הרמב״ם בהל׳ אישות פ״ה הכ״ב. וכתב הרשב״א שדעת הר״ח (שאינה מקודשת אלא אם כן ארצויי ארצי) קרובה לדעת רש״י, ולכאורה כוונתו שאין כמעט הבדל בין ארצויי ארצי קמיה לשויה שליח, וכפי שדקדק הר״ח שהחידוש הוא אפילו לא שוייה שליח ׳בעדים׳. ועיין עוד בפני יהושע שכתב דע״כ גם לרש״י לאו דוקא בכה״ג מקודשת, דהרי ילפינן לה מעבד כנעני ושם אפילו שלא מדעתו קונה, אלא דרש״י נקט הך גוונא דבזה אי״צ שיאמר המקדש הרי את מקודשת לי אלא השליח אומר כן. והנה רבינו כתב כאן דמיירי שנתן הכסף בפני שמעון שמקדשה לו, ולכאורה צ״ב אמאי בעינן שיתן בפניו. ולמה שנתבאר י״ל דבלא״ה איכא חסרון דהוי כחובה דאין חבין לאדם שלא בפניו, וצריך ליישב או כרש״י דשויה שליח, או כהרמב״ם דחזר המקדש ואמר לה התקדשי, ולכך נקט רבינו דמיירי דעושה כן בפניו דע״כ מדלא מיחה ש״מ דניחא ליה.

^ז וכ״כ הר״י מיגאש, הרמב״ם בהל׳ אישות פ״ה הכ״א, הרשב״א, והרא״ש סי׳ ו [וכ״ה בתוס׳ הרא״ש] לענין ערב דבעינן שיחזור ויאמר הרי את מקודשת לי בההיא הנאה, ולכאורה ה״ה באדם חשוב יסברו כן. אך יעוין בר״ן [ג,א ד״ה תן] שהביא דאחרים פירשו דאפילו לא אמר כלום מקודשת דלא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמקודשת אע״פ שלא פירש, ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשם הוא נתן תחילה וממילא אין ראיה שהנתינה היתה לשם קידושין אלא ע״י דיבורה ולכך לא מהני, אבל כאן הוא עושה מעשה קדושין לגמרי, והדיבור שלה הוא הוכחה על המעשה שלו שהוא מעשה קידושין גמור. ועיין בר״ן שמסיק כהרמב״ם. ועיין עוד בחידושי הגרנ״ט שביאר שורש המחלוקת בזה. [ולשיטת האחרים ג״כ לכאורה אי״ח בין ערב לאדם חשוב]. וע״ע ברשב״א דלענין עבד כנעני ס״ל דאם אומר כן מי שנתקדשה לו גרע טפי.

^ח מבואר בדברי רבינו דמפרש את ה״וכן לענין ממונא״ דמהני באדם חשוב מצד קנין חליפין. ועיין ברמב״ן שהביא דברי רבינו ותמה עליהם דאין זכר בסוגין לא לכלי ולא לחליפין, וכתב דע״כ אם נרצה לפרש ה״וכן לענין ממונא״ גם לענין אדם חשוב, נצטרך לומר דקאי על קנין קרקע שבזה כסף קונה. ודעת רבינו שכתב שקונה מצד חליפין משום שרצה להעמיד גם לענין מטלטלין שאין נקנין בכסף להלכה. ועיין ברשב״א שכתב שלא ירד לסוף דעת הרמב״ן בקושיא זו, דהרי אי״כ כסף ממש אלא דכדי לקיים דעת המקנה אנו מחשיבים ההנאה כאילו היא כסף, א״כ מה״ט אפשר גם להחשיב ההנאה כאילו היא חליפין כדי שיחול הקנין גם בחליפין. וכ״כ הר״ן יע״ש. [וע״ע ברמב״ן שדקדק מלשון רש״י דה״וכן לענין ממונא״ לא קאי רק על ערב ועבד כנעני ולא על אדם חשוב, יע״ש].

^ט אך יעוין ברש״י ד״ה התם דפירש באופן אחר התם בהמה הכא דעת אחרת, דאשה דעת אחרת היינו דהקדושין תלוים בה והיא אינה רוצה שיתפשטו בכולה, ולפי״ז באופן שתגלה דעתה שרוצה להתקדש כולה הרי היא מקודשת. וכ״כ התוס׳ לקמן ע״ב ד״ה חצייך והתוס׳ ר״י הזקן כאן. ועיין בחדושי הרשב״א שתמה דמ״מ מה חילוק איכא בין בהמה לאשה, דאשה נמי דומה לבהמה כיון דהיא מקבלת את הקדושין ודעתה שיפשטו קדושין בכולה, ומי מעכב. ותירץ דכיון שאם היא רוצה לעכב היא יכולה לעכב ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד, א״כ הסכמתה לקדושין הוי כאילו היא מקחת את עצמה. והוסיף שלפי דברי רבינו לא קשיא כלל דהפירוש בגמ׳ דאשה היא דעת אחרת הוא דכיון ששמעה שאמר חצייך לא גמרה ומקניא נפשה כלל. וע״ע בחשק שלמה מה שביאר בזה באו״א. ועיין בתוס׳ רי״ד שפירש דכיון דהוה דעת אחרת והדבר תלוי בשתי דיעות, לא פושטים הקדושין אלא במה שפירשו, ומשמע דאפילו באופן שמסכימה שיתפשטו קידושיה לא פשטו.